יום שני, 30 במרץ 2015

סלה רונדה ; יום ה-ו-ש אפור רותקיאני

שבת
1- הימים האחרונים מלאים במחוות פרידה מהמקדש הדולומיטי.  שרירי גוף מלווים כמקהלה יוונית את ספור העליה לרגל וכל אחד ואחת במסדר הסקי שואב כמיטב יכולתו כדי לרפד את זכרונו במטען שאותו יצבור כגמל חוצה מדבר האביב קיץ סתיו . 
2- מטוס, שדה תעופה, אוטובוס הזדמנות אחרונה לזהות פרצופים לחבר לשמות של פרטי העסקה, שלשבוע אחד הפכו לסליל העסקה המורכב מסלילי משפחות, חברים, זוגות ותאים בדידים כולם חוברים לסליל סלה רונדה  ועוזריו הנאמנים  מפעילי המעליות, מנקי השרותים ומשביעי שלל רצונות העולים לרגל. המרקם החברתי של פסגות ההרים ארוג בצפיפות כך שכל פרט יחשף במהרה ויצורף לרעהו
3-  ממחר מצטרף שמוליק לחבורה ומתחילים ליצור את הסליל האמיתני שיפגע עלידי הצוות הנועז בנחיתה לכדה״א

[I GIRASOLI החמניה סרטו של ויטוריו דה סיקה, סצנת סיום, סופיה לורן, מרצ'לו מאסטוריאני]

שישי

1 -במקום להקשיב לדניאל שניסה ללמד אותי בפעם העשירית איך קושרים את שרוכי נעלי גלשן השלג מחשבתי גלשה לדיון ארוך בינה לבין עצמה על מועד ומקור ההתאהבות במבט ראשון לחפץ הזה, שכשנתקלתי בשמו לראשונה, עדין היה רק סנואובורד. לא ידעתי להחליט האם צירוף המילים SUICIDE SIX אותו אתר ליד וודסטוק שבו נערכה תחרות הסנובורד הראשונה שעליה קראתי בעיתון "חדשות הספורט" עשה את הקליק או החופש שזרח מתמונתו של הזוכה דג בוטון, אלפי קילומטרים מגולני, הרי השוף ולפני ההשקיעה בביצה.  אין קשר משפחתי לגלשן ברטון  הירוק (של טירונים?) שלי.


[הברטון שלי ובקצה הימני של התמונה, מספר מטרים מאחורה-גולשים יורדים מהגונדולה, בלי אפקט אינסטגרם]

שלפתי למספר דקות פ את ניצן, סנובורדיסט דור 1 מהסליל איתו הוא גולש המורכב מנציגי דור 1 ו-2 לרענון החומר שנרכש יום קודם בשיעור עם מירקו, המדריך השייך לסליל הבית ספר.  הוא הזכיר לי שאפשר גם לקפוץ עם הגלשן. אפילו לא חשבתי על זה, מוחי עוד טרוד בשלב קשירת השרוכים. 


שיר העונה של דניאל, כדי להעביר לכן תמונה תלת מימדית שלו



2-האפור הרותקיאני העמוק לש את חוסר האונים של הלב, עיסוי עמוק המאפשר לפתית השלג להמזג לתוך הדמעה ןיצירת גביש חדש. כך הרקדנית, גושיער וtered  , מותמרים בסוף המשימה

3- כבוד ברחבות הריקוד שלל האפרה-פרטיס ובפסגות ההרים לאסף אבידן,פותח של דילן, הדור 1,  עם הרמיקס




4- קוזימו על פסגת הקולרודלה מוזג לי גראפה מקומית ושתיתי לחיי המסע האגף הימני של "צוות אריאל" מסביב לסלה רונדה,יום לא פשוט בחרו ותיקי העסקה אך באגף ימין מחבבים קשיים. הזמנתי כוס שניה בטעם קרמל. איום. הסתפקתי בשזיף שבפנים  וירדתי לקנזי במגלשי הסקרים למה שהתברר כמסע גירוד אבן גיר דולומיטית צהבהבה. הציוד של בני מפקד חסמב״א (חבורת סקי מג'נונים בני אריאל) יצטרך לעבור שיפוץ לפני האפסון מחדש. אולי ישחק מזלי והתאורה, במחסן החבורה החדש,קרוב למערה החשמלית,  תעמם את הקרעים.

5- אפסנתי את גבעות הmbt   של אבא נמרוד נעלתי את קושי שבזכות תמתי הגשים את חוק השיבה ולראשונה צעדו ונתתי לו לדרוך על אדמת מולדתו.  חמוש ב ומיומנות ציידת מקומות החניה של אמא נימה יצאתי לשחר גבינות ובחזרה לקנזי לסיום מרוץ קרוס קאונטרי לילי . הספקתי לראות את האחרון חוצה את הקוים. עיני לא משו מהכלי המופלא עליו הוא רכב. בחורף הבא


חמישי
1-נמסרתי לידיו של המדריך מירקו מבית הספר על פסגת ההר
יחד איתו, התאפשר לי לעשות משהו שלא קרה אתמול - להביט. כיון שבגלישה על סנובורד מופנה צד גופו של הגולש לכיוון ההתקדמות של הגלשן, נקודות המגוז על סביבתך מאפשרות העלמות מוחלטת לאשליית המרחב. גן עדן נע. תוסיפו ערפל. מה צריך יותר? "לקום", מירקו סימן לי, "לקום", קולט מיד את העדפתי לנוח בתנוחה מאשר לזוז בתנועה. הכתף הימנית שלי התנגדה לרעיון יסוד בגלשן השלג, שהכתפיים מובילות את התנועה מאפשרות לגפיים להתרומם כציפור. כל אחר הצהריים לא הפסקתי לצייץ
2- מקס שלסליל שלו ושל היינריך אביו, צורפתי כדי להוריד אותי מהפורודי, ענה להצעת החברות. הוא רשם לי את הכתובת באייפון כי לא הייתי מסוגל אפילו להזיז אצבעותי/ תודה צוקרברג. לולא הוא, זאת התמונה שהיתה נשארת לי מהם, המעידה יותר על מצבי ופחות עליהם



נחיתה

  Ai Se Eu Te Pego


בסדר בסדר, הנה התרגום, בטח שחסר לכן:

Oh my, oh my,

You're killing me
Just let me catch you
Just let me catch you

Yummy, yummy
You're killing me,
Just let me catch you
Just let me catch you


Harlem Shake (original army edition)




עכשיו רואים צלול  

סלה רונדה ; יום ד' - יאאאאאאאאאאאאאאא

בזריחה ירד שלג והתפללתי שהוא לא יפסיק. "אריאל לנצח" התפללו לשמש כיאות למי שראו מזג אויר אפרפר מספיק. מהשמים רחמו עלי וככול שנקפו השעות טיפות מים ארוזות כגבישי אהבה צנחו עלי ועל כל עולי הרגל במקדש הדולומיטי. התייצבתי בגונדולה (שנקראה כשהייתי טירון "מעלית", אתן יודעות כמה סוגי מעליות יש? ולכל סוג שם ושם חיבה) מוקדם כדי להאריך את זמן המקלחת משמיים. ראיתי את ליאור, מצוות העסקה בפגישתי הראשונה טרוטת עיניים להיפגש עם משפחתה ונזכרתי  בפגישתי הראשונה עם גולש ישראלי מנוסה לפני כחצי יובל שנים. [הספור על ע.גולשרלי] אך לפני זה נספר לכם על העסקה. ואם זה ישמע לכן כגלישה מהנושא-זה אכן כך. עוד לפני הבמבה הראשונה שהם חילקו באמצע הדרך ממזוודה ענקית כסופה, הרגשתי שעשיתי עסקה מצוינת. מהבמבה כבר הייתי לקוח שבוי. למזלי, אף אחת מכן כנראה לא תוכל לעזוב את עיסוקיכן בהפקה ולבוא לעבוד בצוות העיסקה בסלה-רונדה כי יש עדיפות לשמות עם "ל" ו-"ר". היותך תאום או מקורב לתופעת הביצית הכפולה שצומחת להיות לא אח מעצבן אחד אלא שניים, מקפיץ בתור לקבלת העבודה. כמו כן יש לנו ליאור כבש שחור, יש כבשה שחורה ולירון שהעבירה הכנה לשיעור, אך לא נקדים מאוחר.
במעלית קיבלתי איתות מהקריבים שקצבת השפגאט שלי אוזלת. הקריבים , שמתוקף היכרותנו הקצרה והעמוקה קיבלו הרשאה להורות על שינויים מידיים, גזרו את דין השבט. התכוננתי להיפרד ממגלשי.
באופן מכובד, שאפילו תמתמ תעריך. מה שאומר להצביע על מקום במפה, להגיד אני רוצה לשם ולחזור משם ולא במונית. הניווט, כל עוד לא חורגים מהמסלול כמו לפני יומיים, עשוי מסימנים כך שילד שטס מימינך, אביו השיכור כבר משלוש עצירות שרודף אחריו יוכלו להבין ובמהירות. פשוט ללמידה כמשחק מחשב אבל לוקח המון שעות תרגול להפנים.


בדרך חזרה החל לרדת שלג והראות החלה להיחסם. בדיוק כמו שאני אוהב; כל ירידה היא השלכת הגוף לתהום האבדון. השלג שינה את המוכר וכמו מסך שנסגר בסוף המערכה הראשונה, נפתח למערכה שניה. מאי שם בקע אחד מלהיטי העבר. הטבע מוציא את הרומנטיקה מתוכנו

[השיר ביוטיוב משמש פס קול לסיפור שלם בסגנון החביב על כבשן]


ועוד דברים מסתבר, כי זה היה השיר הבא שבקע מאי שם



חזרתי לנקודת ההתחלה,  הלכתי לנדנד לרנטה מההשכרה של העסקה, נפרדתי בדמעות מנעלי נשימה 770 הלבנות שלי, ממגלשי הסלומון סקרים (ייייייאאאאאאאאאאאאאאאא), מקלות הראש ועברתי לעולם של הצעירים
את ההקדמה עשתה לי לירון מהעסקה שהרימה את הכפפה ונתנה לי סנובורד 100, הקדמה לסנובורד 101 השעור הרשמי של מחר. דניאל דניאל הדגים קשירת נעליים וגרר אותי, מילולית במישור שהוביל לירידה. הוא וידא שוב שזה מה שאני רוצה לעשות ושחרר אותי לחופש, שזה לאדמה אחרי שתי שניות מחבק את השלג מלמעלה למטה

הבטחתי סיפור ואקיים: ע.גולשרלי, שם בדוי, שמספר שנים מאוחר יותר שינה לחלוטין ענף קולינארי בישראל, למד ניפוח סוכר באלפים. הוריו, ילידי ישראל באו לבקרו וניצלו את ההזדמנות לחופשת הסקי השנתית שלהם. מהיום שגילה שאנו גם באזור היה נמלט מציפורני הוריו שהיו מזן ה-8 בבוקר על המעלית ראשונים בתור. כשנפגשתי איתם ראיתי פעם ראשונה ישראלים מזן מופלה של אנשי שפלה אחוזי נשמת אויר הרים צלול כיין, אוהבי שלג הכלואים במדינת שמש. למשמע כמות דוברי העברית (ורוסית מתובלת בעברית) פה, חברי הזן יצאו מהארון הישראלי מוכה השמש המסנוורת ובגדול, חלקם ניתן למצוא מפזזים עם החשפניות על שולחן הבר באפרה-פרטי. 

סלה רונדה - יום ג' - הפנמה




  
התעוררתי לפני הזריחה, חפון בתוך השמיכה מול דלת עץ וזכוכית המאפשרת מבט מוגן מהקור כשרק עיני המסוגלות לזוז עוקבות אחר קרני האור הראשונות שפילסו דרכם לקמפיטלו. כל שאר גופי היה תזכורת לכמה קר וכואב היה יכול להיות לולא צרפו אותי מקס והיינריך למעגלם המשפחתי ולו רק לשעות ספורות.
זה הולך להיות יום מנוחה. נשבעתי שלא אעלה לפני חצות היום וגזרתי על עצמי דיאטת הרפיה וכתיבה כדי לעמוד בהבטחה. גייסתי את כל צוות אחד העם שיצא לי לעבוד איתם: דורגה, אדיטי, בנקה-מונדי ובומי, קרישנה, הנומאן והמחסל הג'ינג'י כדי להקים עצמי בשלבים. נתחיל באורדה מוקה, כלב מביט למעלה- מתאים לכתיבה אם הכלב עצלן; שכוב על הבטן במיטה,   חלצי שבלאו הכי מסרבים לזוז מרוחים כשכבה בלזניית המזרון, ארבעה כריות מרימות את חזי, משחררות את רצועת הכתף, זרוע משתלשלת מטה, אמה  פוגשת את המזרון , אצבעותיי על המקלדת. אני נותן ללחץ מהכתפיים לרדת בעמוד השדרה ולהתחיל לזרום לאיבר  הזה שנקרא רגליים הנמצאות אי שם רחוק רחוק
צרכי הטבע קוראים לי להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. כדי שרגלי יפגשו עם הרצפה הנמצאת חצי מטר מתחת  אני עולה לאדו מוקה,תנוחת הכלב מביט למטה.   אומנם ראשי לא ממש מסוגל להתרומם אך גיד הנאשה כבר מקבל שידור חי מהרצפה אני נשאר, מותח עד תום את ההגעה לשלב העשייה במכנסיים.
ישיבה. על המזרון רגליים נוגעות ברצפה, עקבים דבר איתם. גיד אכילס וגיד הנאשה. מנסה להתפתל לשלוח ידיים לאחור אך הכאב עוצר ומגביל. אני עובר לטכניקות מהבית ספר הסינפאני, ומתרגל סווי-סו בסיסי כמו התלמידים המרותקים לכסאות גלגלים . ככה, הכי פשוט כמו שניר, מאסטר וונג ושאר צוות המורים, שותפי לעיברות קאטת "ענני ם ורוח".  מדי פעם עוצר כדי לכתוב מילה, שורה פסקה. מעביר את המחשב מצד לצד, תרגול של שיתוף פעולה בין חלקי התחתון לעליון.
החדרנית דופקת. באיטלקית מתובלת באנגלית וספרדית דחיתי אותה לסוף סבב ניקוי  החדרים. התעשייה מסביב לעולי הרגל למקדש הדולומיטי מתקתקת בנינוחות איטלקית וביעילות.כאן אין מקום ל"שביתה איטלקית". על התעשייה אכתוב מאוחר יותר. צריך להגיע למצב שבו אני יורד ללובי, שם יש קישור לווי-פיי ולשלוח את מכתבי, אלכן, צוות יקר שלי, חבורת ארז המופלאה בפאקטה\חבילת מידע,  קטנה, אך יעילה לא פחות מהצוות הנועז שנשלח לחלץ את החטוף בדיזינגוף סנטר.
הגלישה היום נעשתה כך שתמתמ היתה גאה בי. תכננתי לאן אני יורד ולאיפה אני חוזר, מה שמות ההרים והגבעות, אמרתי שלום לצ'ינקה דיטי (חמש אצבעות) ולעמק גרדנה, ירדתי לקנזי וחזרתי להגיד לרנטה מהשכרת הציוד שאם אשכח מגלשי הכתומים והיפים תשכח ימיני


אומנות רחוב-קמפיטלו




פס קול יומי - הודעה בבקבוק - פוליס 


שבוע 4 יום ג; יומן הפקה; רנטה ,Nir Malchi, Master Wong, דורגה, אדיטי, בנקה-מונדי,בומי, קרישנה,הנומאן,המחסל הג'ינג'י

סלה רונדה - יום ב' - ראיון עם ההר



 בתור הבוקר הארוך לרכבל נעצתי מבטי בתמונה ממצפה בראש הר Pordoi  Saas.   אני שומע את הפסגה שואגת שמי מגובה 2950 מטר? התמונה הבטיחה הרחבת תחום התודעה באיטלקית מאונגלזת. השתכנעתי.. מהרכבל פניתי ימינה.הפעם, להבדיל מאתמול, שיננתי וחקקתי את שם העיירה, Campitello. כיוון שאתמול פניתי בטבעיות שמאלה, היום יישרתי קו עם חברי ב"אריאל לנצח" ומהפסגה פניתי ימינה. הוזהרתי מראש שהמדרון תלול יותר וכך היה. לאחר ששרדתי את הירידה התמלאתי בטחון עצמי. משהו בצד ימין הפך אותי לחיה נחושה רודפת אתגרים. עוד כמה עליות, מורדות וגונדולה עטורת שיא גינס (800 מטרים כבל ללא עמודים תומכים) מצאתי עצמי שותה בירה במצפה שעל ראש Pordoi  Saas, מתבונן על היופי מסביב. מה הביא אותי להביט בשלט המספר על המסלול שיורד מהפסגה ולומר לעצמי "גם אני" טיפשות, יצר אובדנות, אומץ, שיטת מיקו? במהלך השעות הקרובות, כשנשאלתי "למה?" על ידי אנשים טובים באמצע הדרך , עניתי להם את מה שאני כותב לכן: "בואו נתרכז בעיקר והעיקר בשבילי הוא לרדת מפה לפני החושך". או בקיצור, "ME,TAXI". שם, על ההר למדתי לראשונה שיש דין, כללים וחוקים להתנהגות בגובה ואני הפרתי את רובם. בדיון עם  "חבורת אריאל", כשההר היה מאחורי, הוחלט לאמץ גרסה מופרכת שבה חשקה נפשך במרק הלחם המפורסם של השף לואי במסעדת "ערבסק" ב Corvara שבדרום טירול, 45  ק"מ מקמפיטלו
היו שלוש נקודות יציאה שבהן יכולתי לחזור למצפה. הראשונה -ממש בהתחלה ליד השלט המתריע שהדרך היא לגולשים מנוסים ולא לבד (אבל המדרון כל כך קל, אפשר לפגוש אנשים בדרך אז מה הבעיה?) השנייה- לפני מדרון הכי תלול שראיתי בחיי (אבל הוא קצר, וזאתי לפני גם לא נראית מומחית כזאת גדולה ובכלל, מה אני אחזור בעליה?) והשלישית- חצי שעה אחרי, הרגלים רועדות ממאמץ הירידה (לעלות את המדרון הזה, אין מצב....ושמה, הרחק, הכול נראה שיפוע מתון, מה לא?). בכולן התעכבתי, דנתי עם עצמי ושכנעתי אותו להמשיך.
שעה לאחר נקודת היציאה השלישית החלטתי להפסיק לייסר עצמי. כשגופי סירב לזוז בירידה תלולה מדי ליכולתי, בעליות לא נגמרות ובדרך מישורית ששקעתי בה, העליתי באוב את הטרולים ופסלוני מטפסי הרים בחנות המזכרות בעיירה מתחת למצפה. זווית שיפוע ההר הטילה משמעות ברורה על מערכת השרירים והנשימה. לא הייתה ברירה אלא לעצור כל כמה דקות, להזדקף ולהביט בנוף. יופי-תופי, יופי-תופי חזרתי שוב ושוב, ללא יכולת להביע משהו עם יותר משמעות. התחלתי לדבר לסאאס פורדוי (לאחר זמן הוא כבר לא היה שם העצם "הר") כשלא דיברתי, הקשבתי. מדי קילומטר שניים הצטרפתי לקבוצה של מספר מטיילים, שיכלו לקדם אותי מעט אך לא יכלו להרשות לעצמם להתעכב בגללי. לא הייתה ברירה אלא להמשיך הלאה באיטיות ולהישמר מנפילה. לבקש ממספרם ההולך ומדלדל של האנשים שעוברים איתי שיקראו לעזרה אומר שאאלץ גם להישאר במקומי ולהתקרר. היו עוד כמה שעות אור והחלטתי לא להיכנס לפאניקה ולהמתין עד שהבהלה תיכנס אלי. כשזה יקרה נתמודד מול הבושה בקריאה לעזרה של מקצוענים בדבילים כמוני.  
לא היה לפורדוי עניין לפגוע בי. מדי פעם, לאחר הפסקה ארוכה, אחוז עיניים, תעתעתי  עצמי שהוא מתגאה בי. אחרי מספר צעדים ענווה מחקה את האשליה.  שמש אחר הצהרים כבר לא חיממה. התרכזתי. האיוולת ביציאה לבד ללא ציוד מתאים (תיק, מנשא לציוד סקי בקטעי הליכה) לא נותר  לי אלא לסמוך על חכמת הגוף, לאפשר מנוחה בתנוחה. התנוחה המשונה ששמונת גפיי (זוגות הידיים, הרגליים, מגלשיים והמקלות) מצאו עצמם לאחר מספר מטרים (של עליה מישור או ירידה היו לא יותר מאשר שחרור מאמץ בתוך התלם שנחרץ בשלג בידי קודמי. בשליש האחרון של הדרך אומצתי על ידי שני מקומיים, אב ובן, מקס והיינריך, שלא יכלו להתעלם מהאומללות שלי. "אל תדאג" אמר לי מקס, בן ה-17, "אם נצטרך אבא שלי יסחב אותך". בשלב הראשון הם סחבו לי את הציוד מלבד סחיבת מגלשי בקטעים מסוימים גם לימדו אותי איך גולשים נכון על התחת (כן, גם את זה צריך לדעת. נועצים את המקלות מעל הראש ומשחררים את הגוף) איך מביטים למעלה כשיורדים ואיך קמים וממשיכים. אהבת הרים 101
לכול אורך הדרך שרירי תקשרו עם מורי ליוגה,טאי צ'י, פילאטיס, פלדנקרייז,פאולה ואפשר להוסיף: שחייה, ריצה והליכה אחורנית. כל אלו ועוד נקראו לדגל לעזור לעלות לרגל להר פורדוי; כשמתיחת זרת משפיעה על העמידה, לא משנה מי ומתי פתח את ערוץ התקשורת. העיקר, שהזרת שלחה פינג ומקום אחר בגוף שלח פונג.

התנגדתי לרעיון אבל היינריך ציווה עלי לעלות על המגלשיים. הוא עזר לי להדק את נעלי הסקי, אף נשענתי עליו כדי לחבר את הנעליים לתופסים. גלשתי אחריו במסלול מתון לעיירה CORVARA. 1400 מטרים מתחת לפסגת פורדוי. בגלישה איטית על דרך לבנה, אור כוכבים מאיר את הלילה נטול הירח נכנסתי לעיירה. נפרדתי ממקס והיינריך ונכנסתי למסעדה הראשונה שראיתי. רגליי רועדות מהמאמץ, חלצתי נעלי והסרתי גרבי הרטובות. התיישבתי על הדלפק. הזמנתי יין, מרק לחם והתחלתי לבכות.  

יום שני, 23 במרץ 2015

סלה רונדה ; יום א' ; שנת הסופרדן ; 2013


עשר בערב, הדבר היחידי שזז הוא האצבעות על המקלדת, וגם הן מעדיפות לנמנם על המקשים וכשהן זזות כל שביכולתן לעשות הוא  לרפרף קלות.
השבוע הוא האחרון שאני הזכר היחיד בצוותנו, מוציאי אורה של שי-פרעה. משבוע הבא לא אהיה הזכר היחיד. אלי  יצטרפו זכרי אלפה, ביתא וגמא למינם. זאת הזדמנות אחרונה לפנות אליכן בלי אליכם, צוות הנשים הנועזות, שנותר קרוב לזירת החטיפה בדיזנגוף סנטר, שהוגה יומם ולילה בליבון הפקת נחיתתה של שי-פרעה וצוותה על כדור הארץ ולבקש ממכן לרגע להתפנות ממטלות הפרויקט, לפלבל עיניכם מפיקות האש אש לגולש, ולשלוף את המעריץ הפנימי. שהרי בשליחות המשימה נסעתי לסלה רונדה, סקי ראשון לאחר 18-20 שנה. אם קשה למי מכן לעשות זאת, תוכלו להיעזר בניסיונה העתיר של ביוד1 בהערצת ידוענים.
לענף הסקי שני היבטים: חומרי ורוחני. כשם שווימבלדון הוא מקדש לחובבי הטניס, כך כל אזור הררי הוא מקדש לחובבי הטבע. אזורים הררים עם מתקני סקי מעולים הם מקדשים לגוף בתנועה. וכך, גולש כל אזור ושרשרת ההרים שלו משתתפים בטקס פאגאני של הערצת החומר שבפנים ובחוץ. ביטויי הערצה קורים לא אחת כשהגולש, גופו בזוית לא ברורה וציודו מפוזר על השלג, ודבר , חוץ מהערצת ההוד סביב יכול לאחד בן השניים.
נאמן לשיטת לימוד הסקי של מיקו האיש והאגדה התומכת בעליה  להר הכי גבוה וירידה, השתדלתי ללכת בעקבותיו ולא התקשיתי. עם שמות פתיינים מהצד האיטלקי ושמות מלאי מסתורין מהצד  האוסטרי כל מה  שנשאר זה להחליט ימין או שמאל ולהמשיך לרדת עד שמגיעים למטה ושם לוקחים מעלית, כל סוג מעלית  מאפשרת לשרירי הגוף היגעים מתנועה לנוח. ככול שהשעות נוקפות כך כל תנוחה שהיא לא תנועה מנוצלת להרפיה. כן, דיר תמתמ, אפילו אני התחלתי להתעניין לאן אני הולך. מצאתי עצמי ה בוהה מול מפות לפני כל מעלית, מחלץ אויר בין עצמותי לשרירי עד שויתרתי. העדפתי הביט בנוף קודש הקודשים תחת השמש.
בשעה חמש מצאתי עצמי שוב בנקודת ההתחלה בגובה של כשני קילומטר.  בחנות השכרת הציוד בראש ההר- בהמלצת חבורת "אריאל לנצח", שכוללת את לנוצ'קה, ויקטורצ'קה ווולאצ'קה - הפקדתי את נעליי. איזו הקלה. כל תא עצב שר הללויה או  יותר נכון את השיר ברוסית ש"אריאל לנצח" מלמדת אותי : u starushki babushka\u babushka starushki\shestero molidchikov\otobrali chest   . שירו של ויסוצקי על הסבתא שנאנסה בידי פוגרומצ'יקים ומייחלת לעבור חוויה זאת שוב




האנטיפסטי קישוא הנפלא שקיבל את פנינו בארוחת הערב במלון סלה רונדה
פלוס יין הבית מהאזור. עם שם כמו טרנטינו לא יכולתי להחסיר מהתמונה




                                 אך לא הספקתי





-