בתור הבוקר הארוך לרכבל נעצתי מבטי בתמונה ממצפה בראש הר Pordoi Saas. אני שומע את הפסגה שואגת שמי מגובה 2950 מטר? התמונה הבטיחה הרחבת תחום התודעה באיטלקית מאונגלזת. השתכנעתי.. מהרכבל פניתי ימינה.הפעם, להבדיל מאתמול, שיננתי וחקקתי את שם העיירה, Campitello. כיוון שאתמול פניתי בטבעיות שמאלה, היום יישרתי קו עם חברי ב"אריאל לנצח" ומהפסגה פניתי ימינה. הוזהרתי מראש שהמדרון תלול יותר וכך היה. לאחר ששרדתי את הירידה התמלאתי בטחון עצמי. משהו בצד ימין הפך אותי לחיה נחושה רודפת אתגרים. עוד כמה עליות, מורדות וגונדולה עטורת שיא גינס (800 מטרים כבל ללא עמודים תומכים) מצאתי עצמי שותה בירה במצפה שעל ראש Pordoi Saas, מתבונן על היופי מסביב. מה הביא אותי להביט בשלט המספר על המסלול שיורד מהפסגה ולומר לעצמי "גם אני" טיפשות, יצר אובדנות, אומץ, שיטת מיקו? במהלך השעות הקרובות, כשנשאלתי "למה?" על ידי אנשים טובים באמצע הדרך , עניתי להם את מה שאני כותב לכן: "בואו נתרכז בעיקר והעיקר בשבילי הוא לרדת מפה לפני החושך". או בקיצור, "ME,TAXI". שם, על ההר למדתי לראשונה שיש דין, כללים וחוקים להתנהגות בגובה ואני הפרתי את רובם. בדיון עם "חבורת אריאל", כשההר היה מאחורי, הוחלט לאמץ גרסה מופרכת שבה חשקה נפשך במרק הלחם המפורסם של השף לואי במסעדת "ערבסק" ב Corvara שבדרום טירול, 45 ק"מ מקמפיטלו.
היו שלוש נקודות יציאה שבהן יכולתי לחזור למצפה. הראשונה -ממש בהתחלה ליד השלט המתריע שהדרך היא לגולשים מנוסים ולא לבד (אבל המדרון כל כך קל, אפשר לפגוש אנשים בדרך אז מה הבעיה?) השנייה- לפני מדרון הכי תלול שראיתי בחיי (אבל הוא קצר, וזאתי לפני גם לא נראית מומחית כזאת גדולה ובכלל, מה אני אחזור בעליה?) והשלישית- חצי שעה אחרי, הרגלים רועדות ממאמץ הירידה (לעלות את המדרון הזה, אין מצב....ושמה, הרחק, הכול נראה שיפוע מתון, מה לא?). בכולן התעכבתי, דנתי עם עצמי ושכנעתי אותו להמשיך.
שעה לאחר נקודת היציאה השלישית החלטתי להפסיק לייסר עצמי. כשגופי סירב לזוז בירידה תלולה מדי ליכולתי, בעליות לא נגמרות ובדרך מישורית ששקעתי בה, העליתי באוב את הטרולים ופסלוני מטפסי הרים בחנות המזכרות בעיירה מתחת למצפה. זווית שיפוע ההר הטילה משמעות ברורה על מערכת השרירים והנשימה. לא הייתה ברירה אלא לעצור כל כמה דקות, להזדקף ולהביט בנוף. יופי-תופי, יופי-תופי חזרתי שוב ושוב, ללא יכולת להביע משהו עם יותר משמעות. התחלתי לדבר לסאאס פורדוי (לאחר זמן הוא כבר לא היה שם העצם "הר") כשלא דיברתי, הקשבתי. מדי קילומטר שניים הצטרפתי לקבוצה של מספר מטיילים, שיכלו לקדם אותי מעט אך לא יכלו להרשות לעצמם להתעכב בגללי. לא הייתה ברירה אלא להמשיך הלאה באיטיות ולהישמר מנפילה. לבקש ממספרם ההולך ומדלדל של האנשים שעוברים איתי שיקראו לעזרה אומר שאאלץ גם להישאר במקומי ולהתקרר. היו עוד כמה שעות אור והחלטתי לא להיכנס לפאניקה ולהמתין עד שהבהלה תיכנס אלי. כשזה יקרה נתמודד מול הבושה בקריאה לעזרה של מקצוענים בדבילים כמוני.
לא היה לפורדוי עניין לפגוע בי. מדי פעם, לאחר הפסקה ארוכה, אחוז עיניים, תעתעתי עצמי שהוא מתגאה בי. אחרי מספר צעדים ענווה מחקה את האשליה. שמש אחר הצהרים כבר לא חיממה. התרכזתי. האיוולת ביציאה לבד ללא ציוד מתאים (תיק, מנשא לציוד סקי בקטעי הליכה) לא נותר לי אלא לסמוך על חכמת הגוף, לאפשר מנוחה בתנוחה. התנוחה המשונה ששמונת גפיי (זוגות הידיים, הרגליים, מגלשיים והמקלות) מצאו עצמם לאחר מספר מטרים (של עליה מישור או ירידה היו לא יותר מאשר שחרור מאמץ בתוך התלם שנחרץ בשלג בידי קודמי. בשליש האחרון של הדרך אומצתי על ידי שני מקומיים, אב ובן, מקס והיינריך, שלא יכלו להתעלם מהאומללות שלי. "אל תדאג" אמר לי מקס, בן ה-17, "אם נצטרך אבא שלי יסחב אותך". בשלב הראשון הם סחבו לי את הציוד מלבד סחיבת מגלשי בקטעים מסוימים גם לימדו אותי איך גולשים נכון על התחת (כן, גם את זה צריך לדעת. נועצים את המקלות מעל הראש ומשחררים את הגוף) איך מביטים למעלה כשיורדים ואיך קמים וממשיכים. אהבת הרים 101
לכול אורך הדרך שרירי תקשרו עם מורי ליוגה,טאי צ'י, פילאטיס, פלדנקרייז,פאולה ואפשר להוסיף: שחייה, ריצה והליכה אחורנית. כל אלו ועוד נקראו לדגל לעזור לעלות לרגל להר פורדוי; כשמתיחת זרת משפיעה על העמידה, לא משנה מי ומתי פתח את ערוץ התקשורת. העיקר, שהזרת שלחה פינג ומקום אחר בגוף שלח פונג.התנגדתי לרעיון אבל היינריך ציווה עלי לעלות על המגלשיים. הוא עזר לי להדק את נעלי הסקי, אף נשענתי עליו כדי לחבר את הנעליים לתופסים. גלשתי אחריו במסלול מתון לעיירה CORVARA. 1400 מטרים מתחת לפסגת פורדוי. בגלישה איטית על דרך לבנה, אור כוכבים מאיר את הלילה נטול הירח נכנסתי לעיירה. נפרדתי ממקס והיינריך ונכנסתי למסעדה הראשונה שראיתי. רגליי רועדות מהמאמץ, חלצתי נעלי והסרתי גרבי הרטובות. התיישבתי על הדלפק. הזמנתי יין, מרק לחם והתחלתי לבכות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה